לולב של אשרה
הגדרת
כתותי מכתת שיעוריה
הוא כלא כלום – זו ההגדרה הפשוטה ביותר
או
אולי הוא כאפר ממש – כך משמע מהדוגמא של כיסוי הדם.
האם
זה שייך רק כאשר השריפה בלתי נמנעת? כך נראית התוס' שמחלקים בצורה ברורה בין אשירה
של ישראל ושל עכו"ם, וכך פירשו את המונח "אשרה דמשה" שמופיע בגמרא.
וכך נראית גם דעת הראב"ד, שתמיד פוסל אשרה של ישראל.
אבל
אפשר לטעון שהמעמד ההלכתי של "טעון שריפה" הופך אותו לכמ"ש גם כאשר
יש דרך מעשית לעקוף את השריפה בפועל. זוהי אולי כוונת הרמב"ן בדבריו על
הראב"ד. הוא סבור שתרומה טמאה היא כמ"ש אף על פי שמותר ליהנות ממנו בעת
שריפתו. עוד יש להעיר שלרמב"ן ברור שזה לא קשור למעמד ממוני – תרומה טמאה יש
לה ערך ממוני.
"וא"ת אתרוג
של ערלה ושל תרומה טמאה בשני [אמאי] פסולין והא לא בעינן [לכם, י"ל] דאסורי
הנאה כתותי מכתת שיעוריה, [דערלה] אין בה שום היתר אלא לשריפה הוא עומד, וכן תרומה
טמאה מן הנשרפין היא כדתנן בפרק בתרא דתמורה (ל"ג א'), ואמרינן נמי בפ' במה
מדליקין (כ"ה א') כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה
שנטמאה אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיק תחת תבשילך, וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא
עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת השריפה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מכתת
שיעוריה, הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון, והיתר אכילה שהזכירו כאן
בגמרא (ל"ה א') היינו איסור הנאה כדאמרינן כן בעלמא (פסחים כ"א ב') לא
יהא בו היתר אכילה"
גישה
כזאת פותחת את האפשרות ש"אשרה דמשה" אינה דוקא אשרה של ישראל, אלא אולי
כל אשרה שהיתה בארץ ישראל בעת הכיבוש, שמצוותו בשריפה, או כל אשרה שנטעו מתחילה
לכך, גם אם בפועל אפשר לבטלה ולא לשורפה. ייתכן שברגע שמצוותו בשריפה, חל עליו דין
כתותי מיכתת למרות שאפשר למנוע את השריפה.
האם
יבש פסול מטעם כתותי מכתת שיעוריה? כבר הזכרנו בשיעור על פסול יבש שכך דעת
הראב"ד:
"וכמה נאה בעיני הטעם שפירשו בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם לא המתים
יהללו יה, והטעם הזה נופל כל שבעת הימים והוא דומיא דגזול ואשרה ועיר הנדחת,
ואע"פ שפירשו בגמרא שלנו הטעם שהוא הדר לרוחא דמילתא הוא דאיתמר, דבעו למסמך
טעמא על דבר תורה כדפרישנא לעיל, ואם מת הוא בודאי אינו הדר שהמת כבר הלך כל זיוו
והדרו, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת הוא דמכתת
שיעוריה, הילכך פסול הוא כל שבעת הימים, וכן דעתי נוטה"
אך הרמב"ן חולק עליו
בתוקף. הוא מסביר שמת יש לו שיעור בנושאים אחרים, כגון טומאה. אבל הראב"ד
יכול להשיב שכאשר מרכיב בסיסי חסר, זהו כתותי מיכתת שיעוריה. חפצא שהוא מת, נחשב
כתותי מיכתת לענין ד' מינים, שבהם החיות היא מרכיב בסיסי. אם כן, כתותי מיכתת
איננו קשור ליעד של החפצא בעתיד, אלא למעמדו עכשיו. אם כן, יש לראב"ד הגדרה
הרבה יותר רחבה של כתותי מיכתת – לדעתו זה אומר שהחפץ איננו שווה כלום למטרת המצוה
הזאת, לא שהוא זהה לאפר.
יש
גם שאלה האם כתותי מיכתת שיעוריה באמת קשורה לשיעור דוקא, או רק לחפצא. הגמרא
בחולין רומזת שזה קשור לשיעור – אין דין כתותי מיכתת בכיסוי הדם, כי שם עד כמה
שהוא כתוש יותר, עדיף. וכן הראב"ד טוען שאילו לא היינו דורשים שיעור גבי לולב
בשאר ימים, לא היה שייך בו דין כתותי מיכתת:
"עוד אני אומר
כמו שאמרנו בגזול שהוא פסול בכל הימים, כך נ"ל של אשרה ושל עיר הנדחת שהוא
פסול בכולן, דאי באשרה דמשה היא (ל"א ב') דהיינו גוף של ע"ז, היא מכתת
שיעורא, ונהי דהדר ביום ראשון הוא דבעינן, הדר בשאר יומי לא בעי, אלא שיעורא מיהא
בעי בכולהו יומי, דאי ליכא שיעורא דלולב כמאן דליכא מידי דמי."
היה
ניתן לטעון לחילופין שכתותי מיכתת איננו תלוי בדרישה של שיעור. הביטוי "כתותי
מיכתת שיעוריה" הוא רק דרך לומר שהחפץ בטל ומבוטל, או נחשב כחפץ אחר (כגון
אפר). זה יסביר איך ייתכן שיש פסול כתותי מיכתת בלולב בשאר ימים גם אם אין שיעור,
וכדכתב הרמב"ן בהשגותיו על הראב"ד:
"אבל הפסולין מפני איסורן כגון אשרה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה
ושל תרומה טמאה אלו פסולין הן כל שבעה אפילו בגבולין דכתותי מכתת שיעורייהו ועפרא
בעלמא נינהו, ואין צ"ל הפסולין מפני שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה שאין
יוצא בהן לעולם, וכן אני אומר [בחרות] (ל"ב א') שפסול לעולם, לולב אמרו וזה אינו השם אלא דמי לאופתא דדיקלא שאין
יוצאין בהן בשני כלל. ובכאן יש מקום לספק בפסולין מפני [שחסר] שיעוריהן, כגון הדס וערבה שאין
בהם שלשה טפחים ולולב שאין בו ארבעה (ל"ב ב') וכן אתרוג קטן (ל"ד ב'),
בשני מהו..."
דעת
הרמב"ם שאם לולב נאבד, הוא פסול, ואינו תלוי אם ישראל או גוי עבדו. המגיד
משנה כתב שזה מבוסס על גירסה אחרת, שתולה דין לולב של אשרה במצוה הבאה בעבירה.
נדון בזה להלן.
אבל
הכסף משנה חושב שהרמב"ם גורס כגירסה שלפנינו, רק שהוא מפרש "אשרה
דמשה" בצורה אחרת מהתוספות. הוא חושב שזה זהה ל"נטעו מתחילה לכך"
שמוזכר בגמ' בעבודה זרה, ויש לו כמה ראיות לדבריו.
מכל
מקום, גם אחרי שמסבירים איך הרמב"ם קרא את הגמרא, עדיין צריכים להסביר איך
הוא מבין את המושג של כתותי מיכתת שיעוריה. למה אילן שנטעו מתחילה לכך הוא כתותי
מיכתת, כאשר סתם עבודה זרה איננו כתותי מיכתת?
אולי
הוא סבור שביטול איננו משפיע לגבי כתותי מיכתת, שהייעוד לשריפה כבר מגדיר את החפץ
כ"כתותי מיכתת." אבל אם כן למה איננו אוסר משמשי ע"ז? הם אסורים
בהנאה וטעונים ביעור! אולי הוא מסכים לגביהם שביטול מפקיע מדין כתותי מיכתת, אך
לגבי נטעו מתחילה לכך הוא כל כך חמור שזה לא עובד. וצ"ע.
משמע מהראב"ד בהל' לולב שאתרוג של
אשירה פסול מדין מצוה הבאה בעבירה משום שהשימוש בחפצא לקיום מצוה גורר איתו גם
עבירה. וזה ממילא פוסל את החפצא. לפי הבנה זו, העבירה שמדובר בה איננה עבודת
ע"ז אלא הנאה מע"ז.
הריטב"א כותב במפורש שאין זה השימוש הרגיל
במונח מצוה הבאה בעבירה, א לא שימוש מיוחד של המונח בדרך השאלה.
אבל ייתכן שזהו מצוה הבאה בעבירה רגיל על פי הגדרת
בעל המאור, שכל דבר שהיה חלק מעבירה אי פעם הוא מצוה הבאה בעבירה גם אם מישהו אחר
משתמש בו למצוה לאחר זמן.
המגיד משנה כותב שלולב של אשירה פסולה לרמב"ם
משום מצוה הבאה בעבירה. הוא כותב שהרמב"ם לא מקבל את כל הגירסה של אשירה
דמשה. זה אולי קשור לדברי היד פשוטה שלרמב"ם דין מצוה הבאה בעבירה שייכת כאשר
עובר על העבירה באותה פעולה של קיום המצוה. לדעתו העבירה היא הלקיחה של הלולב, שזה
עבירה משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
הראב"ד על הרי"ף טורח להזכיר כי לא שייך
מהב"ב בלולב של אשירה, כי זה באמת לא שייך לפי הבנתו באתרוג של אשירה שזה
משום ההנאה הנלווית. וכן טען הכסף משנה נגד המגיד משנה. אבל אם מקבלים את פירוש
היד פשוטה (או את דברי בעה"מ במהב"ב) זה שייך. עוד ייתכן שאם נטעו
מתחילה לכך, העבירה של הנטיעה באמת איפשרה את גידול הלולב, ולכן זה מהב"ב
קלאסי.