פסחים מ.-מ:
תנו רבנן: אין
לותתין שעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו - אסורות, לא נתבקעו - מותרות, רבי יוסי
אומר: שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי. אמר רב חסדא אמר מר
עוקבא: לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן. ושמואל
אמר: נתבקעו ממש. עבד שמואל עובדא בדורא דבי בר חשו נתבקעו ממש. אמר רבה: בעל נפש
לא ילתות. מאי איריא בעל נפש? אפילו כולי עלמא נמי, דהא תניא: אין לותתין שעורין
בפסח! - הכי קאמר: בעל נפש - אפילו חיטין דשרירי לא ילתות. - אמר ליה רב נחמן: מאן
דציית ליה לאבא אכיל נהמא דעיפושא. דהא בי רב הונא לתתי, ובי רבא בר אבין לתתי.
ורבא אמר: אסור ללתות. - אלא הא דתניא אין לותתין שעורין בפסח שעורין הוא - דלא,
הא חיטי - שרי! - לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא חיטין, כיון דאית ביה ציריא - עיילי
בהו מיא, אבל שערי דשיעי - אימא שפיר דמי, קא משמע לן. הדר אמר רבא: מותר ללתות,
דתניא: יוצאין בפת נקיה והדראה, ואי אפשר נקיה בלא לתיתה. איתיביה רב פפא לרבא:
הקמחין והסלתות של נכרים, של כפרים - טהורים, ושל כרכין - טמאין. דכפרים מאי טעמא?
לאו משום דלא לתתי, וקא קרי ליה סולת! - תרגומא אקמחא. בתר דנפיק אמר: מאי טעמא לא
אימא ליה מהא; דאמר רבי זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל: חיטין של מנחות - אין לותתין
אותם, וקא קרי להו סולת! הדר אמר רבא: מצוה ללתות, שנאמר +שמות יב+ ושמרתם את
המצות אי לא דבעי לתיתה - שימור למאי? אי שימור דלישה - שימור דלישה לאו שימור
הוא, דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה
באחרונה. באחרונה - אין, בראשונה - לא. מאי טעמא - משום דלא עבד בהו שימור. ולעביד
ליה שימור מאפיה ואילך! אלא לאו שמע מינה - שימור מעיקרא בעינן. - וממאי? דילמא
שאני התם, דבעידנא דנחית לשימור - לא עבד לה שימור. אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור
עביד לה שימור - הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור. ואפילו הכי לא הדר ביה רבא, דאמר
להו להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו - הפיכו לשום מצוה. אלמא קסבר: שימור מעיקרא -
מתחלתו ועד סופו בעינן. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי.
בצקות של נכרים - שמכיר בהן
שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, דהוא הוי סימן סידוק וסימן
שיאור, כדלקמן.
שיאכל כזית מצה
באחרונה - דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה, ואף על פי
שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו, למצה של מצוה - שימור לשמה בעינן.
כי מהפכיתו כיפי
הפכיתו לשם מצה - וא"ת כיון דסבירא ליה דבעי שימור בשעת היפוך אם כן היכי
מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו מצוה היא אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו ויש לומר
דעיקר שימור כדי שלא תחמיץ וסבר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן
כגון לתיתה לא היה מצריך שימור בשעת בי דרי מתחילת הדגון.
ומיבעי ליה לאיניש
לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה דאמר קרא ושמרתם את המצות ואמר להו רבא להנהו
דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים פירוש
כיפי עמרים:
ואפ"ה לא הדר
ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו כיפי הפיכו לשום מצוה. פירשו
ראשונים שלא תבא עליהן מים, אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף. קשיא לי כיון
דשמור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצוה ללתות משום דכתיב ושמרתם
ואי לאו משום דבעיא לתיתה שימור למאי, הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו
שימור הוא, ועוד קשיא דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי
חובתו בהם כדמייתינן עלה בצקות של גוים, וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור
למאי נימא דכל זמן שלא ליתת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן, ואלו שתי קושיות
האחת מתרצת לחבירתה, דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבאו לידי
חמוץ, אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנא ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור
וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם, הילכך מכיון דסבירא לן
מותר ללתות דאיפשר לשמרן מחמוץ, מצוה נמי הוא, ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דלישה,
דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפי' לכתחלה,
ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של גוים כיון שקיים
בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן, אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן
לדיעבד, וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם, ואקשי' עליה
ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה בכלל ושמרתם את המצות
כלל, והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנא דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא
עביד לה שימור ומשום הכי אין אדם יוצא בהן אפי' בדיעבד, אבל הכא דבעידנא דנחית
לשמור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור (ד)[ו]אפילו לכתחלה ואין
להם שימור קודם לכך כלל.
ואפ"ה לא הדר
ביה רבא. דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה,
ואיפשר שאפי' בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה, ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה
אלא למצוה לקיים בהם יותר מצות שימור אבל הכא אפי' דיעבד נמי, וי"ל שאף זו
למצוה דעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים, תדע מדאמר רב הונא בצקות של
גוים כו', ואי ס"ד שימור משעת קצירה בעינן בדיעבד לישמעינן חטים וקמחים של
גוי נמי, [ו]מדאמרינן רבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא זהירי בה
ומפקי נפשייהו בחטי דעלמא, וכן מצינו לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא
מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו אבל לכתחלה בעינן שימור.
הדר אמר רבא מצוה
ללתות וכו' עד כי הפכיתו כיפי (הכינו) [הפיכו] לשם מצה. כתב הרי"ט ז"ל
ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שימור דלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דעת
הרא"ה ז"ל, אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאיניש
לנטורי קמחא דפיסחא וכו', וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב
בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת
הדחק ושיוצא בה ידי חובתו, הלכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת
קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי, ומיהו ודאי אסור לנו ללתות דהא לא בקיאינן
בלתיתה דאפי' לרבא אינה חובה אלא מצוה ועכשיו שיש חשש עבירה אסור, וכדעת רבינו
אלפסי ז"ל.
והא דאמר רב הונא
בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן. פירש רש"י דברים כפשוטן שלשן הגוי לעצמו
בביתו ואדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהם שלא החמיצו שאין שם שיאור וסידוק, וכתב
הרי"ט ז"ל וזה אינו כלל כי היאך לא נחוש לכליהם או שעשה בפושרין או על
ידי שאור שהרי לא אמרו שיאור וסידוק אלא בשלש בצונן וכמצות חכמים, ור"ח
ז"ל פירש בתשובה בציקות של גוים שלש אותן וערכן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל
מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצה, וכתב הרי"ט ז"ל
ונראה מדברי רבינו ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי, ואני
דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל
היכא דבעי' לשמה גוי אדעתיה דנפשיה עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי
גט (גיטין ס"ג א'), ואע"ג דגבי מילה אשכחן דסגי (ע"ז כ"ו ב'
כ"ז א'), שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה
דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא, ובודאי דלגבי ישראל כיון דכל דקא עביד לפסח קא
עביד זהו כפירש לשום מצוה, ומיהו היינו בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור
דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור להפך לשם מצוה כדאמר רבא, אבל גוי שאין לו
חלק במצוה אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה, וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל
שכתב זה לשונו לישת גוי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה, ועבד ושפחה דלא טבלי
אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי, והכי חזינן לכהן צדק ע"כ,
אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי' עשיה
לשם מצה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות, כך היה דן מורי הרא"ה
ז"ל להלכה ולא למעשה, ע"כ לרי"ט ז"ל.
והרא"ש
ז"ל כתב בפירושא דמילתיה דרב הונא זה לשונו ויש תמהים על פירוש רש"י
ז"ל דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישינן דלמא
לשו בחמין, ומפרשי בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו, ולא נהירא לי דא"כ
הוה ליה [למימר] קמחים של גוים כיון דרואה אותו הקמח ביד הגוי ולשה הגוי בפנינו,
הלכך נ"ל כפרש"י ז"ל דאע"פ שלשה הגוי שלא בפנינו כיון שאנו
רואין שאין בו לא שיאור ולא סידוק מותר ע"כ.
הא דנקט רב הונא
כזית מצה באחרונה. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה אפי' בראשונה ולרבותא נקט
באחרונה ע"כ.
ולא נפיק ידי
חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ לשום מצה מכי נפלין מייא עליה והיכא דאמטינהו לחיטי
גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אינ' לשה לעיסה גוי חרש שוטה וקטן
אע"ג דאפינהו ישראל בר דיעה ועביד לה שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי חובתיה.
אמר רב הונא
בציקות של נכרים ממלא אדם את כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. פי' רש"י
שמכיר שלא החמיצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. יש תמהים על פרש"י
דלא מסתבר להקל כולי האי להתיר בצק שלש הנכרי שלא בפנינו דחיישינן שמא לשו בחימוץ
ומפרשינן כגון בצקות של נכרי שלשו הנכרי בפנינו. ולא נהירא לי דא"כ הוי ליה
למימר קמח של נכרים שלשו בפנינו. הלכך נראה לי לפרש כפרש"י דכיון שאין אנו
רואין בו לא שיאור ולא סידוק מותר. ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאר להו רבא להנהו
דמהפכי כיפי פי' עומרים הפיכו לשם מצוה. כלומר אפילו שנדחו דברי רבא דהוה בעי
למימר דשימור דלישה לאו שימור הוא אפילו הכי לא הדר ביה ומחמיר על עצמו היה לשמור
מצה של מצוה משעת קצירה. וכן משמע דחומרא בעלמא הוא מדקאמר מר בריה דרבינא מנקטא
ליה אימיה בארבי משמע דאיהו לבד היה מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כן. וכן מדקאמר
רב הונא בצקות של נכרי וכו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה משום דלא עביד ליה שימור
משעת לישה משמע הא אם לקח קמח מן הנכרי ולש אותו אין צריך לאכול כזית מצה באחרונה
ונהגו באשכנז וצרפת לשומרן *משעת טחינה לפי שאז מקריבין אותן אל המים
שטוחנן ברחים של מים. רב אלפס כתב ומיבעי ליה לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה דכתיב
ושמרתם את המצות. ובשאלתות [פ' צו סי' ע"ו] כתב לא נפק אינש ידי חובתו אלא
במצה דמינטר ליה מחימוץ מן דנפלה מיא עילויה והיכא דאמטינהו לחיטין נכרי חרש שוטה
וקטן לא נפיק ידי חובתו. אי נמי לשה לעיסה נכרי חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור
אינון ואף על פי דאפייה ישראל בר דיעה ועביד בהו שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי
חובתיה. ורב כהן צדק ז"ל כתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינה אלא במצה
שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה. ורב האי גאון
ז"ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה.
ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן
כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה:
תבשיל שנתבשל
ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ, ואם
לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או
נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר (שמות
י"ב) ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ.
חלות תודה ורקיקי
נזיר שעשה אותן לעצמו אין יוצאין בהן שנאמר +שמות י"ב+ ושמרתם את המצות מצה
המשתמרת לענין מצה בלבד היא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח, ואם עשאן למכור
בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן
ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה.
פסחים
ל"ח.-ל"ח:
חלת תודה ורקיקי
נזיר שעשאן לעצמו אין יוצאין בהן. מנא הני מילי? - אמר רבה: דאמר קרא (שמות יב)
ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום
זבח. רב יוסף אמר: אמר קרא (שמות יב) שבעת ימים מצות תאכלו - מצה הנאכלת לשבעת
ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה. תניא כוותיה דרבה, ותניא
כוותיה דרב יוסף. תניא כוותיה דרבה: יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר -
תלמוד לומר ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה
אלא לשום זבח. תניא כוותיה דרב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי
נזיר, תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו - מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת
לשבעה אלא ליום ולילה.
ושמרתם את המצות
עביד לה שמירה לשם מצה - כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה.
יצאת כו' - דלאו
לשם מצה של מצות פסח עביד לה, אלא לשם מצה של זבח.
והטעם שאין אדם
יוצא י"ח בחלת תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבן עם הקרבן שהוא חייב כמו
שנצטווה אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר השם יתברך ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה
המשתמרת לשם מצוה.
גיטין
י.
דתניא: מצת כותי -
מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח
רש"י
שם
מצת כותי מותרת -
בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה.
ואדם יוצא בה ידי
חובתו בפסח - משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב (שמות יב)
בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אלא אם כן עבד לה שימור
לשם חובת מצה דכתיב (שם) ושמרתם את המצות וכותים בקיאין הן שצריכה להשתמר לשמה
ועושין לה שימור.
ואפילו אם בא
אליהו הנביא ואמר שזו המצה אינה של חמץ, איני יוצא בה כיון שלא שמור לשם מצה,
דכתיב ושמרתם את המצות, פי' לשם מצוה.
וששאלתם ליקח קמח
מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו אבל לכתחלה לא משום
שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשומרת לשום מצה בעינן שימור מתחילה ועד סוף וכ"כ
רב שר שלום ז"ל.
[צב] וכתב
הריא"ף ז"ל (פסחים יב א). ומבעי ליה לאיניש לנטורי קמחא דפסחא מעידן
קצירה. דאמר [קרא ושמרתם את המצות (שמות יב, יז) ואמר]554 להו רבא
להנהו דמהפכי כ[י]פי. הפיכו לשם מצה [כלומר הזהרו שלא יבוא עליהם מים]. פירוש
כ[י]פי עמרים. ובודאי [דלמצוה] מן המובחר הכי עדיף. וכן אנו נוהגין. אלא555
שאפשר שאעפ"י שלא עשה כן אלא שלקח חטין מן השוק ושמר אותן לשם מצה. יצא ידי
חובתו. דבגמ' (פסחים מ א) אמרינן דשימור דלישה לא הוי שימור. אלמא דמקמי לישה הוא
דבעי שמור. (אבל556) [ו]אם שמר החטין קודם לישה (לא)557 הוי
שימור. ומשמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי מצה בכך. אלא558
שגאון אמר דליקח קמח מהשוק בשעת הדחק מותר. דלא מחזיקין איסורא [ויצא ידי חובתו
בה]. אבל לכתחלה בעינן שימור. משמע דס"ל דכי אמרי בגמרא (שם) דשימור דלישה לא
הוי שימור היינו לכתחילה. ודברי הגאון ז"ל קשין בעיני. שלא מחשש חמוץ אנו
מצריכין שימור אלא מגזירת הכתוב. דכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות. אפי' היכא
דליכא חשש חמוץ: