שמחת יו"ט בזמן הבית ובזמן הזה

כתב הרמב"ם בהלכות יו"ט ו:י"ז-ח:

אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו: כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין . . .

והדברים הם ע"פ ברייתא שהובאה בגמ' בפסחים ובעוד מקומות. אבל תמוה הוא מאוד, כי בגמ' משמע שדין "אין שמחה אלא בבשר" היינו דוקא בבשר שלמים ובזמן שביהמ"ק קיים, ואילו בזה"ז אין שמחה אלא ביין, ולא בבשר, וכ"כ התוס' שם. וכן משמע ריהטא דגמרא, שדן בדין ד' כוסות, כלומר ביין, ואמר ר' יהודה דמה תועלת לתינוקות ביין, ולכאורה שקלינן ותרינן בדבריו והברייתא בא לסייעו, לומר דיש שמחה ביין לאנשים דוקא, אבל לא לנשים ותינוקות.

ושמא תאמר שהרמב"ם גרס אחרת בברייתא, לא בגמרא בלבד הנוסח כן, אלא אף בתוספתא ובירושלמי. באף אחד מהם לא הוזכר בשר אלא יין דווקא.

וכתבו התוס' במו"ק י"ד: בד"ה עשה דיחיד דמצוות שמחת יו"ט בזה"ז אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא הוא ע"י אכילת שלמים דווקא.

וכן הקשה הב"י (או"ח תקכ"ט) על הרמב"ם, ועל הטור שכתב כדבריו:

ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר:

ובשו"ע השמיט את דברי הרמב"ם ומשמע שחולק עליו לדינא. מיהו במג"א הביא את דברי הרמב"ם להלכה, שאף בזה"ז חייב לאכול בשר ביו"ט.

והב"ח כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ משנה דאותו ואת בנו, והדברים דחוקים. כי למה לרמב"ם להבליע דבר שמרומז במקום אחר בתוך דבריו כאן, ועוד מי יאמר שאותו משנה נאמר אף שלא בפני הבית? ועוד נראה שאף מה שפירש הב"ח בדברי התוס' הוא מחודש ואכמ"ל.

והמנ"ח (מצוות שמחת יו"ט) כתב דלא כהב"ח, שהרמב"ם והתוס' חולקים, וכפשטות דבריהם.

ונראה לי לבאר דברי הרמב"ם בדרך אחרת. ראשית, צריכים להגדיר במדויק מה אמר הרמב"ם. כל דבר שכותב הרמב"ם להלכה סתם, הוא הלכה בפני הבית. וכשאינו הלכה בפני הבית, יאמר שבז"ז ההלכה כך. א"כ, הוי אומר שדברי הרמב"ם בהל' יו"ט נאמרו בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. כלומר, דלדעת הרמב"ם לעולם עיקר השמחה בשלמי שמחה, ומיהו לעולם מקיים מצות שמחה אף בשאר מיני שמחות, כגון קליות ואגוזים, בגדים, בשר ויין. ואין חילוק בין בפני הבית לשלא בפני הבית מצד הדין, אלא דשלא בפני הבית אנוס ולא שייך להקריב שלמי שמחה כמובן.

וזהו דלא כהתוס' בפסחים שמשמע שהדין משתנה, דבפני הבית אין שמחה אלא בבשר דוקא, אבל לא ביין ושאר מיני שמחה. ורק בזה"ז שאי אפשר להקריב שלמים, גזרו דמדרבנן ישמח ביין, בגדים, קליות ואגוזים.

ועתה נבאר מניין לרמב"ם לומר כן, כי לכאורה בגמ' פסחים יותר משמע כדברי התוס'.

איתא בגמ' חגיגה (ח)

תנו רבנן: ושמחת בחגך - לרבות כל מיני שמחות לשמחה. מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות - תלמוד לומר ושמחת בחגך - מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם. רב אשי אמר: מושמחת נפקא, יצאו אלו שאין בהן שמחה.

וכתבו התוס' שם בד"ה "מי שחגיגה באה מהם" דממעטינן בשר חולין ממקור אחר. אבל לדעת הרמב"ם אפשר דלא ממעטינן, ואכן יוצא בבשר חולין, וכפשטות לשון "לרבות כל מיני שמחה".

ברם, קצת קשה לפרש כן בלשון הגמ', שהרי נקב הברייתא בשם נדרים ונדבות, ואם כן הדין אף בחולין, למה לא כתב כן? ולא נוכל ליישב אא"כ ה"מכאן אמרו" היא תוספת לימוד מהמקור הקדום יותר של "כל מיני שמחות". וכן נראה להדיא למעיין במקור הברייתא בספרי (דברים קמא):

"ושמחת, בכל מיני שמחות יכול אף בעופות ובמנחות תלמוד לומר בחגך במה שחגיגה באה מהם יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהם."

הרי שלא הזכיר נדרים ונדבות, והמלים "מכאן אמרו" שבגמ' הן תוספת. א"כ הדין הבסיסי שנאמר במקור הוא שנתרבו כל מיני שמחות, רק לא עופות ומנחות, כי אינם ממין בהמה, אבל כל שהוא ממין בהמה, אף חולין, יוצאים בהם. ומה שכתב הגמ' "מכאן אמרו" הוא תוספת ביאור, המחבר את דברי הברייתא לדברי המשנה שם שדן בנדרים ונדבות, אבל אה"נ דה"ה אף לחולין.

(ועל המשנה גופיה אין קושיא, דאגב רישא נסבה, דרישא איירי בעולת ראייה ושלמי חגיגה, דאינו יוצא בהם י"ח בנדרים ונדבות, כיון שנאמר מיסת. וקאמר סיפא דאע"פ דמחייב להקריבן בלאו הכי, עכ"פ יוצא בהם ידי שמחה, כי אינו חייב להוציא מכסף חולין לשמחה. ולא אתי למימר דלשמחה בעינן קדשים לחודייהו.)

ובמשנה חגיגה פ"א לא מוזכר שיש קרבן שלמים מלבד החגיגה. ואפשר שהוא ג"כ על דרך זה.

עוד יש להביא סמך לדברי הרמב"ם מדברי התוספתא ריש חגיגה:

שלש מצות נוהגות ברגל

אלו הן ראייה חגיגה ושמחה

יש בראייה מה שאין בשתיהן [ובחגיגה] מה שאין בשתיהן ובשמחה מה שאין בשתיהן

ראייה כולה לגבוה משא"כ בשתיהן

חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור משא"כ בשתיהן

שמחה נוהגת באנשים ונשים ונוהגת כל שבעה מה שאין כן בשתיהן:

איזו היא ראייה אלו עולות הבאות לראייה

איזו היא חגיגה אלו שלמים הבאין לחגיגה

אם יש לו להביא מתוך ביתו [הרי זה מביא] ואם לאו משתתף הוא עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור זה וזה קרויין חגיגה:

ולא פירש איזו היא שמחה. ואפשר לפרש שהטעם משום דכל מיני שמחה במשמע. ולשון התוספתא היא בבירור מקור מטבע דברי הרמב"ם בהל' חגיגה א:א, אלא ששם פירש שהשמחה האמורה היא שלמי שמחה, וכמבואר בגמ'. אמנם בהל' יו"ט, בהלכה המובאת לעיל, כתב:

אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו:

כלומר, שהבין הרמב"ם שלא בא הגמ' לסתור את פשטות המשנה והברייתא, אלא ליישם אותו בדרך מרכזית, של שלמי שמחה. אמנם עדיין כל מיני שמחה במשמע, וגם בהם יוצא ידי חובת שמחה, וכמשנה והברייתא.

אבל דעת התוס' להדיא אינו כן, כי כתבו שבפני הבית אין שמחה אלא בבשר, כלומר שאינו מקיים מצוות שמחה בפני הבית ביין ושאר שמחות.

א"כ יוצא שיש שתי תפישות שונות בהבנת מצוות שמחה. דלדעת התוס', שמחת יו"ט היא מצוה פורמלית, ומדאורייתא הקיום הוא בשלמי שמחה דוקא, ובזמן שאין המקדש קיים, מקיים את השמחה ביין דוקא, או נשים בבגדים, ותינוקות בקליות ואגוזים. ולתפישה זו לכאורה עיקר המצוה היא הפעולה של אכילת המצה, ולא תוצאת השמחה. כי אם התוצאה היא העיקר, למה בזמן הבית אינו יכול להגיע לאותה תוצאה עם יין שמגיע אליה שלא בפני הבית?! אלא לדעתם מצוה זו היא כמו מצוות "ושמחתם לפני ה' אלקיכם ז' ימים" שמקיים בלולב דווקא.

אבל לדעת הרמב"ם, המצווה היא כללית יותר, ולעולם מקיימין אותה בין בבשר, בין ביין, בין בכל מילי דראוי לו. ומיהו הקיום העיקרי לעולם הוא באכילת שלמים. ולפי גישה זו, עיקר המצוה היא בתוצאת השמחה, ולכן מקיימו ב"כל מיני שמחה".

עוד נראה לי דאין להקשות כדהקשה הב"י למה הצריך הרמב"ם בשר, דבודאי לא נתכוון שחייב לאכול בשר, רק הזכיר כל מיני שמחה הידועים. כי עיקר המצוה שהיא עליו לחובה, היא רק באכילת קדשים. אבל בשאר מיני שמחה יכול להוסיף כל אחד כדרכו. דאטו בפני הבית חייב לשתות יין? או אם נתן לקטנים קליות לחוד ללא אגוזים לא יצא?! וא"כ אין דעת הרמב"ם דמחייב לאכול בשר כדכ' המג"א, וצ"ע לדינא.

וכן יש לבאר ע"פ הנ"ל את מח' הרמב"ם והראב"ד בעניין חיוב האשה בשמחת יו"ט, שהובא בריש הל' חגיגה. דכתב הרמב"ם דחייבת, אבל כתב הראב"ד דבעלה משמחה. ונחלקו שם הנו"כ אם בא לפרש דברי הרמב"ם או לחלוק עליו.

אם נניח שבא לפרש דבריו, עדיין קצת קשה, אמאי השמיט הרמב"ם פרט זה? וי"ל משום דלרמב"ם, כל מיני שמחה הם בכלל המצוה מדאורייתא, לכן כשהאשה אוכלת מקרבן בעלה, היא מקיימת את המצווה מדאורייתא. משא"כ לראב"ד דסבור כתוס', דהשמחה בקרבן דווקא, אפשר שהחיוב מוטל על בעל הקרבן, על האיש, ולא על אשתו.

ולאור כל הנ"ל יש לשאול על הרמב"ם היכן מצאנו מצווה כזאת, דמחד יש לו קיום מסויים, ומאידך יכול לקיימו בכל מיני דרכים? דתינח שיכול לקיימו בכל מיני שמחה, איך אפשר שמצד שני יש חיוב מיוחד לשמוח באכילת שלמים?

ונראה לבאר על פי המשך דברי הרמב"ם ביו"ט, שהאריך שלא כדרכו לבאר את סוג השמחה שראוי לשמוח ביו"ט.

הלכה י"ח

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

הלכה יט

אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.

הלכה כ

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

ונראה שבאמת לדעתו העיקר היא השמחה בליבו, שישמח בעבודת הבורא, וכמו שכתב. מיהו ברור ששמחה זו היא טבעית יותר כשאוכל קדשים בפני הבית, ולכן זה עיקר המצוה. ואילו כאשר אוכל בשר חולין ושותה יין ושמח בביתו בשאר מיני שמחות, אפשר שיבא לידי מכשול וכדכתב הרמב"ם שם. מיהו עכ"פ אם שמח בבשר ויין כראוי, וכוונתו לשם שמים, ומשמח גר ויתום וכו', אף שהוא אוכל חולין, הוי שמחה של מצווה וקיים שמחת יו"ט כראוי.