עירוב תבשילין
1. מקור
דין עירוב תבשילין
א. ביצה טו.
משנה. יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל
בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת. ועושה תבשיל
מערב יום טוב וסומך עליו לשבת... גמרא.
מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו
מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא?... רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת,
קל וחומר מיום טוב לחול...
ותנא מייתי לה מהכא: (שמות טז) את אשר
תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין
מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.
ב. רש"י שם
מנא הני מילי - לאו דוקא מקראי יליף,
דערובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה: אהיכא אסמכוה רבנן?
2. רמת
איסור הכנה מיום טוב לשבת
א. פסחים מו:
מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב,
ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן
עירובי תבשילין - אית ליה היכירא.
ב. רמב"ם הל' יום טוב ו:א
יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין
ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת, ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא
לבשל מיום טוב לחול, שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול, לפיכך אם עשה
תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר,
ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין.
ג. ביצה כא.
האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר:
לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן: הואיל ומקלעי ליה אורחים
חזי ליה - השתא נמי חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל!
ד. בית יוסף אורח חיים תקכז
...התוספות (פסחים מו: ד"ה רבה)
וכל רבותינו מצרפת פירשו דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפילו מיום טוב לשבת כגון היכא
שאינו יכול ליהנות ממנה ביום טוב, כגון סמוך לחשכה דליכא למימר הואיל ומיקלעי ליה
אורחים חזי להו... ואפילו הכי מועיל עירובי תבשילין, דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל.
ה. משנה ברורה שם סעיף קטן ג
כתבו הפוסקים, דהיתר העירוב הוא אף
למאן דאמר דמלאכות שבת אין נעשין ביום טוב מדאורייתא, מכל מקום מהני העירוב. דמכל
מקום אין כאן אלא איסור מדברי סופרים, דמדאורייתא אמרינן הואיל ואלו מקלעי אורחים
וחזי ליה ליום טוב גופא. אם כן אין עושה איסור בזה, ורק מדרבנן אסרו, ובשביל שבת
שהוא שעת הדחק התירו על ידי עירוב שנחשב בזה כאלו כבר התחיל להכין מערב יום טוב
לשבת, ורק שגומר ביום טוב, וכדלקמיה בהג"ה.
וכתבו האחרונים, דביום טוב שחל להיות
בערב שבת יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת, בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול. דסמוך
לחשיכה, בזמן דלא שייך שיצטרך לו ביום טוב גופא, הלא יש כאן לתא דמלאכה דאורייתא!
[וכן יש ליזהר בהמאכלים שמטמין לשבת, שיטמינן בזמן שאפשר שיתבשלו שליש בישול מבעוד
יום.] וכתבו, דמטעם זה נהגו להקדים תפלת ערבית בליל שבת כשחל סמוך ליום טוב, כדי
שלא יתאחר מלאכת בישולו ביום טוב עד סמוך לחשיכה...
בשעת הדחק, יש להקל ביום טוב שני שחל
בערב שבת אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת. ואף ביום טוב ראשון אפשר דיש להקל
בשעת הדחק. ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה, ובפרט ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא:
3. אם
צריך פת בנוסף לתבשיל
א.
ביצה שם
בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית
הלל אומרים: תבשיל אחד. ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין....
(שמות טז) את אשר תאפו אפו ואת אשר
תבשלו בשלו - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על
המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.
ב. רא"ש ביצה ב:יא
רבינו תם היה אומר דפלוגתא דבית שמאי
ובית הלל הוי בבישול, דבית שמאי סברי דאפילו לבשל לחודיה צריך שני תבשילין, ובית
הלל סברי דלבשל סגי בתבשיל אחד. וכן משמע לישנא דמתניתין, דלא הזכיר אלא בישול.
אבל לאפות, אף בית הלל מודו דבעינן פת. דכולהו אית להו דרבי אלעזר, דאמר אין אופין
אלא על האפוי.
ג. תוספתא ביצה ב:ב
העושה תבשיל מערב יום טוב, אופה ומבשל
עליו לשבת ומטמין עליו את החמין.
ד. ירושלמי ביצה ב:א
כתיב, 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו
בשלו'. ר' ליעזר אומר: אופין על האפוי, ומבשלין על המבושל. רבי יהושע אומר: אופין
ומבשלין על המבושל...
ה. רמב"ם הל' יום טוב ו:ג-ה
ג. עירובי תבשילין שיעורו אין פחות
מכזית בין לאחד בין לאלפים, ואין עושין עירוב זה... אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון
בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן...
ד. תבשיל שאמרו לענין עירוב זה אפילו
צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן...
ה. וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד
שיאפה כל שהוא צריך לאפות ויבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין כל שהוא צריך...
ג. בית יוסף אורח חיים תקכז
והר"ן (י. ד"ה אמר רבא) סתר
דברי רבינו תם והעלה דאין צריך פת ושכן דעת הרי"ף ז"ל, וכן נראה שהוא
דעת הרמב"ם (ו:ג)... והרב המגיד כתב בפרק ו' (שם) דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי
וכן נראה מן ההלכות וכן כתבו מקצת הגאונים (שע"ת סי' מג וסי' קכד) וזה דעת
הרמב"ן (מלחמות ח:) והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ד סי' א, חי'
יז: ד"ה אמר) ז"ל... וכתבו הגהות מימון (אות ג) שר"י ורבו של
רש"י היו נוהגים לערב בפת ותבשיל, וכן פשט המנהג. ומיהו, היכא דאירע דלא
עירבו אלא בתבשיל לבד, סומכים על כל הנך רבוותא דשרו:
4.
התבשיל שמערבים בו
א. ביצה טו:
עושה אדם תבשיל מערב יום טוב. אמר
אביי: לא שנו אלא תבשיל, אבל פת - לא. מאי טעמא?... מידי דמלפת בעינן, ופת לא
מלפתא. ודייסא נמי לא מלפתא, דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא.
תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה סומך
עליהן משום ערובי תבשילין. והני מילי דאית בהו כזית. אמר רב יצחק בריה דרב יהודה:
שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין. והני מילי - דאית בהו
כזית. אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים. אמר רב
יוסף: ואם צלאן נכרי - סומך עליהם משום ערובי תבשילין...
אמר רבי אבא אמר רב: ערובי תבשילין
צריכין כזית, בין לאחד בין למאה.
תנן: אכלו או שאבד - לא יבשל עליו
בתחלה, שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת. מאי כל שהוא? לאו אף על גב דליכא
כזית! - לא, דאית ביה כזית
ב. שלחן ערוך אורח חיים תקכז:ג-ו
ג. שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין
לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו...
ד. צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי
ללפת בו את הפת, לאפוקי דייסא.
ה. תבשיל זה שאמרו, אפילו צלי, אפילו
שלוק, אפילו כבוש או מעושן, אפילו מין דגים קטנים שהדיחן במים חמים והדחתן הוא
בישולן לאכילה, הרי זה סומך עליהם; וכן סומך על תפוחים מבושלים (וה"ה שאר
פירות מבושלים), ועל דגים קטנים שבישלן.
ו. סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי
קדרה, וכן על שמנונית שנדבק בסכין וגררו, והוא שיהא בו כזית.
ג. משנה ברורה שם סעיף קטן ח
ומשום הידור מצוה, יקח לחם שלם וחתיכת
בשר או דגים חשובה.
ד. שם סעיף קטן יב
שארי מיני קטניות, תלוי במנהג
המקומות. שבמקום שאין מלפתין בהן את הפת, אסור לערב בהן:
ה. ערוך השלחן שם סעיף קטן יב
עירוב
תבשילין, אין צריך לבשל לכתחילה תבשיל בעד עירוב תבשילין, אלא אפילו משיורי מאכל
די לעירוב תבשילין, וכך אמרו חז"ל דאפילו עדשים שבשולי קדירה סומך
עליהם...ובוודאי דלא נאה לכתחילה לעשות דבר מצוה בשיריים כאלו, אך הש"ס מיירא
אם אין לו דבר אחר. מיהו על כל פנים שמענו שאין צריך תבשיל מיוחד לעירוב תבשילין.
ו. שם סעיף קטן יג
ודע דרוב
העולם מניחים עירוב תבשילין בבשר מבושל. וכשחל יום טוב ביום ה' ויום ו' שמניחין
העירוב תבשילין ביום ד', על פי רוב מתקלקל עד שבת, ובטל העירוב. ולכן יש על כל אדם
ליזהר בזה, ולכן אנו נוהגים להניח על ביצה מבושלת, דהביצה אינה מתקלקלת. וההמון
אינם בקיאים בזה, וכמה פעמים ראינו שכשהולכים בשבת ליטול הבשר המבושל שהניחו עליהם
את העירוב תבשילין, נתקלקל מאוד, ומשליכין אותו לחוץ. ולכן יש ליזהר בזה.
5. בכמה פת
מערבים?
א. ביצה טז:
אמר רבי אבא: ערובי תבשילין צריכין
כזית.
ב. מרדכי ביצה תרעב
הכי גרסינן
בירושלמי: עירובי תבשילין כך הם - פת כביצה, ותבשיל כזית... והא דקאמר בירושלמי פת
כביצה, פליג אתלמודא דידן (טז:), דמשמע שיעור כזית ולא מפליג בין פת לתבשיל.
ג. שלחן ערוך אורח חיים תקכז:ג
שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין
לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו; הגה: ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה (ירושלמי),
וכן נוהגין לכתחלה.
6. אכילת
העירוב
א. ביצה טז:
תנן: אכלו או שאבד, לא יבשל עליו
בתחלה. שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת. מאי כל שהוא - לאו אף על גב דליכא
כזית? לא - דאית ביה כזית.
ב. שלחן ערוך אורח חיים תקכז:טו-יח
טו. נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל
לשבת, אינו יכול לבשל אא"כ נשתייר ממנו כזית.
טז. לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו.
יז. התחיל בעיסתו ונאכל העירוב, גומר
אותה עיסה; והוא הדין אם התחיל לבשל, שגומר אותו התבשיל שהתחיל.
יח. ... נאכל העירוב או אבד, מה שנעשה
בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך
ליו"ט.
ג. ערוך השלחן שם סעיף כז
אם התחיל
התבשיל גומר אותו תבשיל שהתחיל. ואפילו לא העמיד אצל האש עדיין, אלא הכינו לחותכו
או לשומו בקדירה וכיוצא בו.
ד. ברכות לט:
רב אמי ורב אסי, כי הוה מתרמי להו
ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. אמרי: הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד
ביה מצוה אחריתי.
ה. משנה ברורה שם סעיף קטן יא
מהרי"ל...
לקח לחם שלם, והיה לוקח אותו אחר כך ללחם משנה ובוצע עליו בסעודה שלישית. דכיון
דאיתעביד ביה מצוה חדא, ליתעבד ביה מצוה אחרינא:
7. עירוב
גדול העיר לכל בני העיר
א. ביצה טו:-טז:
(נחמיה ח)
לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל
תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם... מאי לאין נכון לו? אמר רב חסדא: למי שלא הניח
עירובי תבשילין. איכא דאמרי: מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, אבל מי שהיה לו
להניח עירובי תבשילין ולא הניח - פושע הוא...
אבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא, רבי
אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח ערובי
תבשילין - יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: עד
תחום שבת.
ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר
שמואל, חזייה דהוה עציב: אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דלא אותיבי ערובי
תבשילין. - אמר ליה: סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? -
אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. - אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא - שרי, לדידך
- אסור.
ב. רא"ש ביצה ב:ב
ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין
נכון לו אמר רב חסדא למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין כגון שהיה טרוד בערב יום
טוב ולא היה לו פנאי להניח [אבל היה לו פנאי להניח] ולא הניח פושע הוא. דכל אדם
חייב להניח עירובי תבשילין. ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר.
ג. רש"י ביצה שם
לדידך אסור - שאין דעתי על המזידין
והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים.
ד. שו"ת רשב"א א:תפג
אמר ליה פושע את לכולי עלמא שרי לדידך
אסור - נראה לי טעמא שאין דעת המניח על הפושעים. אבל אם אמר המניח בפירוש שהוא
מניח אף על הפושעים, הוא סומך לעולם על מי שהניח.
ה. בית יוסף אורח חיים תקכז
ורבינו ירוחם (נ"ד ח"ג דף
לב ע"ד), אחר שכתב דברי הרא"ש, כתב: אבל מורי ה"ר אברהם בן אסמעאל
כתב: ומסתברא דהאידנא דנהגי ששליח צבור מערב אכל בני מתא ומכריז, מותר לסמוך עליו
לכתחלה ולא הוי פושע, עד כאן. וזה כדברי רש"י והרשב"א:
ו.
שלחן ערוך שם סעיף ז
מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי
שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו
יודע לערב) (אור זרוע); אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על
עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו.
ז.
משנה ברורה שם סעיף קטן כה-כו, נו
כה. נקרא פושע וכו' - מפני שתקנת
חכמים היה שכל אחד ואחד יעשה עירוב תבשילין בעצמו, וכדי שיהיה זכור שאם מיום טוב
לשבת אסור לבשל, מכל שכן מיום טוב לחול....
כו. ודע, דהרבה פוסקים חולקים על זה.
ולדידהו, יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר, ואף הגדולים מכוונים
בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן. ואיזהו שאינו יוצא בעירובם? זה שכל פעם עושה
בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול, ואחר כך קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה -
בזה אין הגדול מוציאו, שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול. ואפשר בדיעבד יש לסמוך
אפוסקים אלו ולהקל, משום שמחת יום טוב:
ח. ערוך השלחן שם סעיף יח
ולמה לא הזכירו
הטור והשלחן ערוך עיקר הפושע שבגמרא כששכח שני פעמים כמעשה דההוא סמיא?... ונראה
לעניות דעתי דפשיטא להו לרבותינו דהאידנא שהטרדא נתרבה בעונותינו הרבים, אי אפשר
לומר על זה שם פושע. וגם בזמן הגמרא, אולי רק על אדם גדול כההוא סמיא, דהוה מסדר
מתניתא קמיה דשמואל, קרי ליה פושע... ובאמת דעתינו על כולם, וכן אפילו מי שידע ולא
עירב גם כן אנחנו דעתינו על כל מי שלא עירב...
8. עירוב
של שותף לחדר
א. משנה ברורה תקכז:כה, נו
כה. ...ומיהו לאו דוקא הוא בעצמו,
דהוא הדין אם ממנה שליח נמי, דשלוחו של אדם כמותו. ולא בא אלא לאפוקי עירוב של
גדול שמכין מתבשילו ואינו נמלך בהם בשעת עשייתו, אלא מודיע להם ביום טוב שעשה
עירוב, ויכולין לסמוך עליו.
נו. ...אשתו ובני ביתו של אדם, כיון
שעירב הבעל הבית הם נטפלין לו ומותרין לבשל, אף על פי שלא עירבו לעצמן כלל, וגם
הוא לא זיכה להם על ידי אחר:
9. אם
צריכים עירוב להתיר הדלקת הנר
א. ביצה כב.
מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו
פת אחת, ומבשלין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר...
ב. רשב"א שם
מהא דקתני ומדליקין את הנר איכא למשמע
דאף הדלקת הנר צריכה עירוב, וצריך לומר בדין יהא שרא לנא לאדלוקי שרגא...
ג. רמב"ם הל' יום טוב ו:ח
המניח עירובי תבשילין חייב לברך, ברוך
אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה
יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת. ואם זכה בו לאחרים, אומר יותר: לי
ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.
ד. שלחן ערוך תקכז:יב,יט
יב. ...ומברך על מצות עירוב ואומר:
בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב
לשבת...
יט. מי שלא עירב מותר להדליק נר של
שבת, ויש אוסרים.