אונאת דברים - מקורות

 

בבא מציעא נח:

משנה. כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר +שמות כ"ב+ וגר לא תונה ולא תלחצנו.

גמרא. תנו רבנן: +ויקרא כ"ה+ לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר +ויקרא כ"ה+ וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים +ויקרא כ"ה+ לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב +איוב ד'+ הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו +ויקרא כה+ ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון. - תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. - אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא. - אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא במאי זהירי? - אמר ליה: באחוורי אפי. דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה. הכל סלקא דעתך? אלא אימא: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו. - מכנה היינו מלבין! - אף על גב דדש ביה בשמיה. - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: [דף נט עמוד א] נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. - מנא לן? - מדדרש רבא. דדרש רבא: מאי דכתיב +תהלים ל"ה+ ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? - ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא. (ואמר) +מסורת הש"ס: [אמר]+ מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן - מתמר, דכתיב +בראשית ל"ח+ היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה...

אמר רב חסדא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר +עמוס ז+ הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. - אמר רבי אלעזר: הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה, שנאמר ובידו אנך. אמר רבי אבהו: שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה, וגזל, ועבודה זרה. אונאה - דכתיב ובידו אנך, גזל - דכתיב +ירמיהו ו'+ חמס ושד ישמע בה על פני תמיד, עבודה זרה - דכתיב +ישעיהו ס"ה+ העם המכעיסים אתי על פני תמיד [וגו'].

 

 

תוספתא בבא מציעא (ליברמן) פרק ג הלכה כה

כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון שבאונאת אחיו הוא אומ' ולא תונו איש את אחיו ובאונאת דברים הוא או' לא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך ויראת ממי שפיקד על אילו היו חמרין מבקשין יין ושמן לא יאמר להן לכו אצל פלני והוא לא מכר יין ושמן מעולם היו חלאין באין עליו וייסורין באין עליו וקובר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר אתה אין כת' כאן אלא זכר נא וגו' ר' יהודה או' אף לא יתלה את עיניו ויאמר לו בכמה חפץ זה והוא אין רוצה ליקח ראה גר שבא ללמוד תורה לא יאמר לו ראו מי שבא ללמוד תורה שאכל טריפות ונבלות שקצים ורמשים וכן הוא או' ויען איש משם ויאמר ומי אביהם וכי יש אב לתורה והלא כבר נאמ' מה שמו ומה שם בנו כי תדע ואו' בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת.

 

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כב פסוק (כ) וגר

(כ) וגר לא תונה. שתי אונאות בדבר אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים. ולא תלחצנו שתי לחיצות בדבר אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים. כי גרים הייתם בארץ מצ' אמ' להן אם תופסין אתם אותו לשום גר תופס אני אתכם על שום כי גרים הייתם בארץ מצ' וכן הוא אומ' פן אפשיטנה ערומ[ה ו]גומ' (הושע ב ה).

 

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כג ד"ה [ט] וגר לא

[ט] וגר לא תונה. אפילו אונאת דברים אסור כל שכן ממון, כי הגר שאורו רע ושמא יחזור לסורו:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיט עמוד א

א"ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר: +ירמיהו ה'+ ואכל קצירך ולחמך... בניך ובנותיך, ואומר: +יואל ד'+ מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם, ואומר: +שמואל ב' כ"א+ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. מאי ואומר וכ"ת, נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא, ת"ש: בשר בניו ובנותיו; וכ"ת, הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא, ת"ש: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (בארצכם) [בארצם]; וכ"ת, ה"מ היכא דקעביד בידים, אבל גרמא לא, ת"ש: אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים, וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

 

תוספות מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב

זה בגופו וזה בממונו - והא דאמרי' פרק הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיט.) הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו היינו משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך.

 

רש"י ויקרא פרק כה פסוק יז

(יז) ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

 

שערי תשובה לרבינו יונה שער ג ד"ה כד אמרו

והמצער כל איש מישראל... עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, יז): ולא תונו איש את עמיתו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נח ב): באונאת דברים הכתוב מדבר, והוא מענין הצער והמצוק, מלשון (ישעיה מט, כו): והאכלתי את מוניך את בשרם.

 

ספר החינוך מצוה שלח

 ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.

 

ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.

 

ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.

 

ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.